ההקלה המסוימת שמורגשת בימים אלה בעומסי התנועה, היא נקודתית בלבד ונובעת מימי החופש הגדול.
בתחילת ספטמבר, הפקקים צפויים לחזור במלוא חומרתם ואף להפוך לארוכים עוד יותר.
זוהי המסקנה הבלתי נמנעת מהנתון הבא: בחציון הראשון של שנת 2021, התווספו לכבישי ישראל כ – 200,000 רכבים חדשים. עד סוף השנה, מסתמן שנתקרב לחצי מיליון!
בישראל נוסעים כמעט 4 מיליון רכבים, שמתוכם, מתברר, אחד משמונה הוא חדש, מצטרף טרי לפקק הבלתי נגמר. ודאי תשאלו בצדק: כמה רכבים ירדו מהכביש בתקופה זו?
התשובה לא מעודדת: מספר הרכבים שנגרעו מהכבישים, הוא בערך רבע ממספר הרכבים שהצטרפו.
לכן, תוספת הרכבים היא עצומה, גם במונחי נטו.
המספרים לא משאירים מקום לספק: טורי המכוניות המשתרכות זו אחר זו ימשיכו להתארך, יתרבה זיהום האוויר ושעות ההמתנה האבודות ימשיכו לגרוע מהפריון של המשק ולפגוע באיכות החיים.
נכון להיום, אין מדד לאומי ברור לעומסי התנועה, ואין תכנית ממשלתית אופרטיבית שמסתמנת כבעלת פוטנציאל לעמוד מול זרימה כה מסיבית של רכבים לשוק. המצב צפוי להחריף מחודש לחודש, משנה לשנה. אמנם, מדובר בשוק חופשי ובכוחות ביקוש והיצע: הישראלים מייצרים ביקוש ויבואניות הרכב מספקות מענה בהתאם.
אולם, במציאות שבה ישראל צועדת לאסון תחבורתי של ממש, השאלה המתבקשת היא מדוע המדינה לא מתערבת באופן מיידי ואגרסיבי יותר?
התשובה די ברורה אם כי לא זוכה למספיק תשומת לב: על פי נתוני משרד האוצר, מדי שנה המדינה מייצרת הכנסות מכלי רכב בגובה של כ – 40 מיליארד ש"ח. הסכום מורכב ממיסוי ישיר על כלי הרכב וחלקי חילוף, מיסוי דלק ואגרות שונות. מדובר בסכום אסטרונומי, בסדר גודל שמתקרב לתקציב הביטחון השנתי של ישראל!
מבנה ההכנסות של המדינה, אם כך, לוקה בתמריץ פנימי אדיר להגדיל עוד ועוד את מספר כלי הרכב, את צריכת הדלק, ובפועל גם את הפקקים.
מגוון של רעיונות לטיפול בפקקי התנועה נשמעים על ידי גורמים שונים: החל ממיסוי הכניסה למרכזי הערים ברכב פרטי, דרך חיזוק התחבורה הציבורית ועד לבניית שכונות בעירוב שימושים (מסחר ומגורים). חלק מהפתרונות הללו ישפיעו רק בטווח הארוך, אם בכלל יתממשו. מעט מדי, מאוחר מדי.
אם נתעלם מהבעיה הבסיסית הטמונה בתמריץ הכלכלי, ולא נטפל בה, את הרעיונות האלה כנראה נמשיך לשמוע בדיונים ברדיו, בפקקים.
נשמח לשיתוף